החלטה בתיק דנ"פ 2475/05

           בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים י' טירקל, א' א' לוי וס' ג'ובראן) בע"פ 7926/00 דייפני אברהם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק הדין), שניתן ביום 9.9.04. עתירה זו מתמקדת בשאלת נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: סעיף 300א, וחוק העונשין).

           המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברצח אשתו (להלן: המנוחה). לפי כתב האישום, שבעובדותיו הודה המבקש, נפרדו המבקש והמנוחה וזו ביקשה להתגרש ממנו. באחד הימים נפגש המבקש עם המנוחה - תוך שהוא מפר צו הרחקה של בית משפט - והפציר בה לחזור ולחיות עימו. למחרת, בעקבות סירובה להפצרותיו, הטמין המבקש סכין מטבח בגרבו ויצא, רכוב על אופניו, לכיוון מקום עבודתה של המנוחה. המבקש התקשר אל המנוחה וסיכם איתה שתאסוף אותו ברכבה על מנת שיסדירו ביניהם עניינים כספיים. בשעה שהמתין למנוחה, הוציא המבקש את הסכין מגרבו והטמין אותה על מותנו מתחת לבגדיו. המנוחה אספה את המבקש ברכבה והסיעה אותו אל המקום שבו סיכמו כי ירד מן הרכב. המבקש סירב לרדת מן הרכב, הוציא את מפתחות הרכב מהמתנע, ניתק את סוללת הטלפון הנייד של המנוחה ושלף את הסכין. בתגובה לשאלת המנוחה לפשר מעשיו, הוריד המבקש את משענת המושב שלה, אחז בה ודקר אותה דקירות מרובות בבטנה, בחזה ובצווארה. מיד לאחר מכן, יצא מן הרכב ועזב את המקום. דקות ספורות מאוחר יותר נעצר המבקש על ידי המשטרה. למחרת נפטרה המנוחה מפצעיה.

           בית המשפט המחוזי דחה את בקשת באת-כוח המבקש להחיל בעניינו את סעיף 300א(א) לחוק העונשין, לפיו:

           בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהפרעת האישיות, שאין מחלוקת כי המבקש לוקה בה, היא "הפרעה נפשית חמורה" כאמור בסעיף 300א(א). בית המשפט המחוזי מצא כי "מהמסמכים המצויים בתיקיו הרפואיים של הנאשם [המבקש- ד.ב.] עולה כי אין בהם כדי לבסס ממצאים של מצבים פסיכוטיים או התפרקויות פסיכוטיות". בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף אם היה מאמץ את קביעותיו של דר' פניג, הפסיכיאטר המומחה מטעם המבקש, כי לאורך השנים היו למבקש מצבים של "התפרצויות פסיכוטיות" או של "התפרקויות פסיכוטיות" וכי תופעות אלה עולות כדי "הפרעה נפשית חמורה", הרי שעדיין לא הוכח כי המבקש היה נתון במצב כאמור בזמן האירוע נשוא כתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי "עובר לאירוע ובמועד האירוע הנאשם [המבקש - ד.ב.] פעל בקור רוח ותכנן את מעשיו בקפידה על מנת להבטיח את הצלחת משימתו - ביצוע הרצח". מכך הסיק בית המשפט המחוזי כי אין לראות את המבקש כמי שהוגבלה יכולתו במידה ניכרת לשלוט במעשיו. משקבע כי עניינו של המבקש לא בא בגדר סעיף 300א(א), גזר עליו בית המשפט המחוזי מאסר עולם.

           נגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. פסק הדין בערעור נסוב סביב השאלה האם מצבו הנפשי של המבקש בזמן הרצח מביא אותו בגדר סעיף 300א(א). בפסק הדין ציין בית המשפט, מפי השופט טירקל, כי הפסיקה החמירה בבחינת התנאים שנקבעו בסעיף 300א וכי גישה מחמירה זו באה לידי ביטוי גם בקביעת נטלי ההוכחה. בהקשר זה ציין השופט טירקל:

"כך נפסק כי נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולתו וכי לא די בהעלאת ספק סביר, אלא יש צורך לשכנע את בית המשפט ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות; זאת, בין היתר מאחר שסעיף 300א עוסק בעונש ולא בקיומו של סייג לאחריות הפלילית וכן משום שעניינו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק (ראו, בין היתר, עניין דניאל, בעמ' 790; עניין ברדה, בעמ' 861)".

(פסקה 9 לפסק הדין)

           על רקע זה בחן השופט טירקל האם במקרה שבפניו עלתה הפרעת האישיות ממנה סבל המבקש כדי "הפרעה נפשית חמורה", כאמור בסעיף 300א, והאם הוגבלה יכולתו "במידה ניכרת" להבין את המעשה, את הפסול שבו או להימנע מעשייתו. השופט טירקל ציין כי מן העיון בחומר הראיות "לא עולה תמונה ברורה וחד משמעית, אלא תמונות שונות ואף סותרות" (פסקה 10 לפסק הדין). לבסוף, דחה השופט טירקל את הערעור בקובעו כדלקמן:

"אכן, ניתן להשקיף על נסיבות המעשה ועל נסיבותיו של המערער מזוויות ראייה שונות ובאספקלריות שונות, וסבורני כי, בדרך כלל, לבחינת מצבו הנפשי של אדם יפות הספקנות וההתלבטות מהנחרצות והפסקנות...

האם היה המערער בשעת מעשה בבחינת אוטומט אנושי, שלא הייתה לו הבנה של מעשהו ויכולת להימנע ממנו, או שפעל כרוצח קר רוח ומחושב? התחבטתי בשאלות אלה לא מעט ולא אכחד כי יסורי הספקות נבעו לא רק מן השאלות הרפואיות המשפטיות והראייתיות שמעלה הפרשה, אלא גם מן השאלה המוסרית העולה ממנה: האם יש לדון מי שהוא לוקה בנפשו - שאופי הליקוי שלו ניתן לפירושים שונים - כדרך שדנים אדם מן היישוב. בסופה של דרך קשה ופתלתלה זאת, הגעתי למסקנה כי לא די בספקות העולים מתוך הנסיבות, אלא יש צורך ביותר מכך כדי להביא את המערער בגדר סעיף 300א. אפילו מאויינות כפות המאזניים של הראיות על נאשם המבקש להקל ממשקלו הכבד של עונש מאסר עולם על רצח, שהוא חובה, להביא ראיות שאינן מניחות יסוד לסברה בלבד, אלא שיש בהן כדי לשכנע ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות. המערער לא היטה את הכף".

(פסקה 11 לפסק הדין).

           הבקשה לקיום דיון נוסף המונחת בפניי מופנית כנגד פסק דינו של בית משפט זה בערעור. בקשה זו מתמקדת בשאלת נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א. בא-כוח המבקש מציין כי שאלה זו, אשר עוררה מחלוקת לאחר חקיקת סעיף 300א, הוכרעה על ידי בית משפט זה בקצרה בע"פ 3243/95 דניאל צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769 (להלן: פרשת צאלח). וכך נקבע בעניין זה בפרשת צאלח הנ"ל:

"עניינו של סעיף 300א הוא רק במידת העונש, ולא בהתקיימותו של סייג לאחריות פלילית. ולא זו בלבד, אלא שמדובר בו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק. מכאן, שאין להחיל על סעיף זה את כללי הנטלים של הדין הפלילי המהותי, שבבסיסם עומדת חזקת החפות של הנאשם. על הנאשם הטוען כי התקיימו התנאים שבסעיף 300א להפחתה בעונשו, להביא את ראיותיו ולשכנע את בית המשפט בקיומם של התנאים, אם כי ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות".